<h1>ספר המקח והממכר לרב האי גאון — השער השביעי</h1>
<h2>דף מח:</h2>
הדין הט' מי שלקח עבד ואינו רוצה למול הדין על בעליו למכרו ואתה מוצא במכירתו ג' עניינים. הענין הא' דין הוא לבעליו שימכור אותו מיד לאלתר כגון שקנאו (מ)רבו קנין סתם כגון שלא פירש אם למול אם שלא למול דבאותה שעה אם נמנע העבד ולא מל יש לו למכרו לאלתר ועל זאת גרסינן מקיימים עבדים שאינן מולים דברי ר' ישמעאל רע"א אין מקיימים והלכה כר"ע. הענין השני שיכול בעליו לעכב עבד זה יום א' ואח"כ ימכור אותו וכגון שקנאו ע"ש סמוך לחשכה יעמוד עמו עד יום ראשון ואם לא רצה לקבל המילה ה"ז ימכור אותו לגוי וכמו שקנאו סתמא כמו הענין הראשון דגר' א"ל ר' ישמעאל הרי כבר נאמר וינפש בן אמתך והגר אר"ע בלוקח עבד בין השמשות הכתוב מדבר לפי שלא הספיק למולו. הענין הג' יש לבעליו לעכבו י"ב חדש וזה הענין אתה מוצאו על ב' עניינים. הראשון כגון דיודע הלוקחו שהוא נמנע מן המילה ראוי שיעמידנו י"ב חדש שמא יכנס בלבו ויקבל ואם עברו ולא קבל ראוי למכרו לגוי כדגר' הלוקח עבד מן הגוי ולא רצה למול מגלגלים עמו י"ב חדש מכאן ואילך מוכרו לגוים ואמרוה רבנן קמיה דרב פפא הא דלא כר"ע דאי ר"ע הא א' אין מקיימים אפי' תמרו ר"ע כי אר"ע אין מקיימין בסתמא אבל הכא כגון דפסק' למילתי' ואמר איני מל וא' רב כהנא אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא [א"ל] עד דמהדר ליה ר"ע לר' ישמעאל אותה תשובה לעילא בלוקח עבד בין השמשות א"כ הוא שיהא סבור לומר בזה הטעם שפירשת עכשו כגון דפסקיה למילתיה למה לא השיבו בזה הטעם ומתריץ חדא מתרי טעמי השיבו. ולעולם סבור הוא באותן שני טעמים. הענין הא' היכא שהתנה זה העבד עם רבו בשעת לקיחתו שלא ימול דכי האי גונא הוי הענין הראשון שפי' בידיע שאינו רוצה למול והענין הב' בתנאי דעל הכא גרסינן (שלמר אבין) [שלח רבין] משמי' דר' אלעא וכל רבותי אמרו לי משמך איזהו עבד ערל שרבו מותר לקיימו כל שהתנה עמו ע"מ שלא ימול ואמרי' עד כאן לא אר"ע התם אלא דלא אתני בהדיה אבל היכא דאתני בהדיה ר"ע מודה. ואר"כ אמריתה לשמעת' קמיה דרב זביד מנהרדעא עד דמהדר ליה ר"ע לר"י האי להדר ליה הא ולטעמיך להדר ליה אידך ומתריץ חדא מן תרי תלת טעמי נקט ועל אלו ב' עניינים שפי' עכשו גרסינן ר' אמי ור' יצחק נפחא אקלעו ויתבי וקאמרי עיר אחת היתה בא"י ולא רצו עבדיה למול וגלגלו עמהם י"ב חדש לאחר י"ב חדש חזרו ומכרום לגוים.
<h2>דף סז.</h2>
הדין הד' מה שהוציאה האשה מבית אביה ורוצה היא ליטול מה שהביאה במה שיש לה עליו ולקנות את השאר בדמים מבעלה הדין עמה והוא על שני עניינים. הענין הא' כגון שהוציאה שני כלים וקבלן הבעל על עצמו בכתובתה באלף זוז וכדיננו דכל מה שמקבל הבעל על עצמו בנכסי צאן ברזל אם הוסיף לעצמו ועכשיו שוין אותם ב' כלים ב' אלפים זוז והיא באה לגבות כתובתה יש עליה שתטול הכלי הא' באלף זוז שיש לה עליו ויש (עליו) [עליה] שתקנה הכלי השני מבעלה באלף זוז ואין כח בבעל ולא ביורשיו שיעכבו עליה כדגר' [יבמות ס"ז ע"א] אמר רב יהודה הכניסה לו ב' כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על ב' אלפים א' נוטלתו בכתובתה ואחר נותנת דמים ונוטלתו מפני שבח בית אביה. הענין השני ולדות ממה שהביאה בנדוניתה כגון בהמה ושפחות וילדו ידעי' דאותן ולדות לבעל נינהו כדג' [כתובות ע"ט ע"ב] עשו ולד שפחה מלוג כולד בהמת מלוג. ואמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניה ואם רצתה האשה בשעת גביית כתובתה שתקנה אותן ולדות הדין עמה ואמר רבא ומודה חנניה שאם נתגרשה נותנת דמים ונוטלתן מפני שבח בית אביה. ותדע דכל זמן שהוא קיים ומצוי מה שהביאה האשה ורצה הבעל לתת לה דמיהם לא כל הימנו ואעפ"י שקבל אחריות על עצמו כדג' [יבמות ס"ו ע"א] המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי רב יהודה אמר הדין עמה ור' אמי אמר הדין עמו ר"י אמר הדין עמה משום שבח בית אביה ר"א אמר הדין עמו כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו ברשותיה קיימי וכדידיה דמו והלכה כרב יהודה משום דתניא כותיה דגר' [שם ע"ב] תניא כותיה דרב יהודה המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו ורצה למכור לא ימכור.
